כללי פוסטים

רזי גן עדן: מאה שנה לקרמיקה הארמנית של ירושלים 1919 – 2019

רזי גן עדן: מאה שנה לקרמיקה הארמנית של ירושלים 1919 – 2019

הקרמיקה הארמנית והאבן הירושלמית הם שני סמליה המובהקים של העיר. כתמי הצבע העזים של הקרמיקה המזוגגת על רקע האבן הצהבהבה נטמעו בנוף העיר ורבים סוברים שהם חלק מעיטורה ומחומריה של ירושלים מקדמת דנא.

הקרמיקה הארמנית של ירושלים היא תופעה חזותית ותרבותית יחידאית שנולדה בנסיבות ההיסטוריות של ראשית המאה העשרים, מלחמת העולם הראשונה וראשית ימי השלטון הבריטי. המאורעות והתהפוכות שליוו את התקופה יצרו מפגשים בין דתות, בין בני לאומים שונים לבין מגמות חברתיות ואמנותיות, שהתכנסו כולם בירושלים והביאו לעיצוב דמותה בעת החדשה.

מימין: משרד רישום מקרקעין, איסטנבול, טורקיה, Image reproduced from Feast of Ashes: The Life and Art of David Ohannessian by Sato Moughalian (Stanford University Press: Redwood City, CA, 2019) Photo credit: Orhan
Kolukisa .
משמאל: בית משפט השלום בקוטחיה, טורקיה, Ömerserez, Wikipedia Turkey

בתהליך יצירתה של אמנות זו נוצקו ניגודים ושילובי ידיים בין מזרח ומערב, בין תנועות לאומיות ובנפתולי מהלכים צבאיים, פוליטיים ואידיאות דתיות וחברתיות – אך בשונה מכל מה שאירע באלפי שנותיה של העיר הקדושה ורבת הימים – נוצרה בירושלים יצירה חזותית מקומית, שהפכה לדימוי המרכזי של העיר. וכפי שציין סר רונלד סטורס, המושל הבריטי הראשון של העיר ומייסד 'האגודה למען ירושלים': לראשונה זנחו תושביה של העיר נוצרים, מוסלמים ויהודים את איבתם רבת השנים אלה כלפי אלה, והתאחדו לפעול "למען ירושלים".

הקרמיקה הארמנית התגבשה כאסכולה אמנותית מקומית אשר חשיבותה בכך שנוצרה בעיר שהיתה תמיד מרכז דתי לשלוש הדתות אבל כמעט שלא נוצרו בה אסכולות אמנות המיוחדות לה.  אריחי הקרמיקה הצבעוניים בחוצות העיר ובבתיה הם כהבטחה וחזון לעולם חדש ולירושלים אחרת: רזי גן העדן משובצים כעדיים בירושלים של מטה. לאחר מאה שנים של יצירה אנו מבקשים לפענח את מורכבותם והשפעתם על התפיסות החזותיות המקומיות: האם זו אמנות או אומנות ? האם נוצרה כהתרסה וחלופה לאחר 400 שנות השלטון העות'מאני? או שמא הינה יוזמה ויצירה בריטית בדמדומי עידן האימפריות ועל ספו של העידן החדש? עד כמה היא מייצגת את הזהות הלאומית הארמנית ומה בטאו בה התנועות הלאומיות, הערבית והיהודית? ומול אלה עולה השאלה כיצד, מתוך כל הניגודים וההתנגשויות, היתה הקרמיקה הארמנית של ירושלים למרכיב המקומי המיוחד והמאחד את כל תושבי העיר ואוהביה.

מימין: דוד אוהנסיאן,בית אלערג', ברחוב הלני המלכה,
משמאל: דוד אוהנסיאן, בית נאשאשיבי

במעקב אחר מאה שנים 1919 – 2019  נחשפים מראות, פרשיות, דמויות היסטוריות ואמנים הצועדים בנתיבותיה של האמנות הססגונית ושובת העין והלב בשדות המציאות המשתנה של המאה העשרים בירושלים.

דוד אוהנסיאן, וילה הארון אל רשיד, טלביה, ירושלים

כתיבת תגובה