כללי

טקסט באתר הקרמיקה עם קישורים

בצלע המרכזית (A) בחרתי להושיב ולקדם את הנשים כמתווכות בכל נתיבי היצירה על ציר הזמן. מארי בליאן, במרכז, מציבה את מקור החיים העיקרי במזרח: כד המים. ליד הג'ארה והאיבריק מחרס מקומי[1] ניצבים תאומיהם הצורניים העוטים עיטור מזוגג של פסיפס הציפורים. החיות והתנועה מאפיינים את עבודתה פורצת הדרך, האישית והנשית של מארי והיא גם מזמינה נשים שנגעו כולן ביצירה אך לרוב עשו זאת מאחורי הקלעים של הסדנה המשפחתית. במשך שנים רבות חנכה מארי שוליות שהיו לשותפות סוד הממשיכות את דרכה כציירות בסדנה: ח'אתון קוטוג'יאן וטהני זענין. בנות דור המייסדות שסייעו לצד בעליהן הן ויקטוריה אוהנסיאן וטקןהיא בליאן. בתמונות הישנות הן נראות מציירות וצובעות את הכלים לצד עובדות הסדנה האחרות.

את משפחת קרקשיאן מייצגות ארבע נשים מארבעה דורות: רעיית מגרדיש, הסבתא אפקריס קרקשיאן בת דור הג'נוסייד; כלתה מלינה, רעייתו של סטפן שיצרה עבודות גדולות וקטנות; וצוריג, רעייתו של הנכד הגופ קרקשיאן, המנהלת לצידו את הסדנה ושותפה ליצירת הדגמים. בתם פטיל פיתחה קו ציור חדש ומודרני לצד עבודות מסורתיות. בסדנאות שקמו בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 אוחזות במכחול: ארמינה אנטריאסיאן סייעה לזמן קצר בסדנה שהקים הגופ בעלה וסוניה ודורין סנדרוני שהיו לציירות ויוצרות מובילות בסדנאותיהן. בולטת בחבורת הנשים היא אמנית הקרמיקה הצעירה רנה פאניויאן, ילידת יפו, שלמדה את רזי עיטור הקרמיקה המזוגגת והקימה סדנה עצמאית בחיפה המתמקדת בדגמים מהאמנות הארמנית הקדומה.

בפינות השולחן, אזור מיוחד מוקדש לדוד אוהנסיאן (B), המייסד הנערץ של האסכולה הירושלמית, ומולו הפטרונים, פקידי הממשל הבריטי (C): מארק סייקס, צ'ארלס ר' אשבי, רונלד סטורס והמהנדס ארנסט ריצ'מונד. בין הנשים היוצרות לפקידות הבריטית (AC) הושבתי את שרלוט סטורס, קרמיקאית בריטית ממוצא הולנדי הנשואה לג'ון, אחיינו של רונלד סטורס. ג'ון ושרלוט עוקבים אחר הקשר של משפחתם לירושלים ולהיסטוריה שלה. שרלוט יוצרת בעבודת אובניים כלים פונקציונליים, בקו נקי ובצבע לבן בוהק. בהסתכלותה על הקרמיקה הארמנית המעוטרת במשטחי צבע מלאים היא בוחרת להעמיד כניגוד את פשטות צורת הכלי ואת לובנו, המדגישים את  הצבעוניות העזה של המזון. שרלוט בחרה להקדיש בשולחן הצדדי שערכה גביע וצלחת לדוד רונלד (סטורס) וערכה נוספת לסבתה לוטה ההולנדית שנמנתה עם מתנגדי הכיבוש הנאצי בהולנד.

זרועות השולחן ממשיכות את הפרקים הכרונולוגיים של יסוד הסדנאות לפי הוותק וההירארכיה. אזור D מייצג את הסדנה המשותפת של נישן בליאן ומגרדיש קרקשיאן, שמשפחותיהם התגוררו ויצרו תחת קורת גג אחת. עמם יושבים בני הדור השני, סטפן וברג' קרקשיאן וסטראק בליאן והדור השלישי, הגופ קרקשיאן ונישן בליאן (שלצידו עובדים לאחרונה שלושת ילדיו קגהאם, נאנור וסטראק). לידם (F) ויק לפג'יאן, בוגר האקדמיה לאמנות בירוואן, היוצר מאז שנות ה-70 בסגנון מודרני, מגוון ומקורי לצד חיבוריו למסורת הירושלמית. כמו כן, הגופ אנטריאסיאן, נכדו של הקדר דניאל קטשיאן (ראו בהמשך באזור E), שהקים בשנות ה-80 סדנה במנזר הארמני,  שעיטוריה שאובים מכתבי היד הארמנים. מולם (באזור E): האמן יעקב אייזנברג, מייסד קרמיקה בצלאל והפרופ' בוריס שץ, איש החזון שדרבן אותו ונאבק על זכותם של אמני בצלאל ליצור בסגנון המקומי-מזרחי.

זוג השותפים שפעילותם נחשפה רק לאחרונה הם מרדכי יקובינסקי, הצייר היהודי בוגר האקדמיה לאמנות בוורשה, שנמלט מאימי השואה ושותפו הקדר הארמני דניאל קטשיאן. השניים עבדו בסדנתם המשותפת ששילבה מזרח ומערב עד 1948. בימי המלחמה יקובינסקי נאלץ לנטוש את הסדנה ששכנה בין הרובע היהודי לארמני. קטשיאן המשיך לייצר עד שנהרג במהלך הקרבות בעיר העתיקה מפגיעת פגז שהרס את הסדנה. לצידם הושבתי את העובדים המקצועיים והמסורים: הצייר המוכשר קריקור ורטניאן, שעבד בסדנת אוהנסיאן מאז אימץ אותו הלה כששהה בבית היתומים שבמנזר, והקדר אמן האובניים עבד ראשד המוסלמי, שהיה כל חייו מעמודי התווך של סדנת בליאן.

באזור G, שלושת האחים לבית סנדרוני – הרוט, גארו וג'ורג', שהחלו את דרכם ביחד במרכז פולקלור ופועלים כיום בשלוש סדנאות נפרדות ובסגנונות שונים. בראש השולחן ובמרוחק מעט מזרועותיו ניצב שולחן המתעדות (אזור I) – יעל אולניק, האוצרת במוזיאון הארץ (מוז"א) שהפנתה לראשונה בשנות ה-80 את הזרקור אל האסכולה הירושלמית הייחודית; ובראשו אבקש לכבד את מורתי הדגולה, פרופ' נורית כנען קדר, הראשונה שחקרה את אמנות הקרמיקה הארמנית של ירושלים בכלי המחקר של דיסציפלינת תולדות האמנות ופענחה את פרטיה וההקשרים האמנותיים והרחבים שלה. למרגלותיה אושיב את עצמי ואצטט על אודות נורית את חתימתו של מחמט אמין, אמן הקרמיקה הטורקי מקוטחיה על כל יצירותיו: "נעשה בידי מחמט אמין, תלמידו של מחמט הילמי" שהיה מורו ורבו.

החשובה במתעדות הארמניות ובכלל היא סאטו מונגליאן, נכדתו של דוד אוהנסיאן, מוסיקאית מחוננת מניו יורק, שהקדישה עשר שנים למסע חובק עולם בעקבות סבה והסיפור המשפחתי והלאומי שאותו פרסמה בספר מקיף ומאיר עיניים[2]. עוד מוזמנות של כבוד הן מרי אוהנסיאן, נערה סקוטית שהגיעה כמתנדבת לירושלים ונישאה לבנו של אוהנסיאן – היא ובתה אנהיד התגוררו בבית קטן בחצר הכנסייה הארמנית בעמק רפאים ומרי שמרה את הסיפור המשפחתי; ושושן דאר ורטניאן, בתו של קריקור ורטניאן, הממשיכה לספר ולשמר את סיפורו של אביה, היתום שאומץ על ידי אוהנסיאן ועבד לצידו עד 1948.

מאחוריו (J) לוחות הקיר של הפטריארכיה הארמנית המשקיפים ממעל עם פסיפס הציורים הקדום שנחשף ב-1894, עיטורי הכנסייה שהובאו מקוטחיה במאה ה-18 ואחד מהפנלים הגדולים בבית הקברות הארמני בכנסיית המושיע הקדוש בהר ציון. במרכז השולחן (H) שישה שטיחי רצפה ובהם צמדים של מבנים מונומנטליים: בית לייטון ואחוזת סלדמיר; האח בארמון הנציב בירושלים ובית המזרקה במוזיאון רוקפלר; הפנלים שהזמינה הגב' אורה הרצוג לבית הנשיא ולוח הקיר הענק "רזי גן העדן" ברחוב כורש. בצד, נפרדים ובשולי השולחן (K, K2), הושבו, אולי כאורחיו המכובדים של אשבי דווקא, מי שהאמנים הארמנים אינם מקבלים לשורותיהם אך הם בני הארץ כעוסאמה ונאדר תמימי, ערבים מחברון, אמני קרמיקה ישראלים המנסים את כוחם בסדנאות חובבים, נזירות המעתיקות דגמים לכלי קרמיקה ואף ארמנים שהגיעו לארץ לאחר התפרקות ברית המועצות. כולם, לפי חזונו של אשבי, הפכו את הקרמיקה הארמנית של ירושלים למשלח ידם ואימצו או ניכסו את צורותיה למגוון זהויות.


[1] כנען קדר, נורית, אל המעיין, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, 2000.

[2] Feast of ashes: the life and art of david ohannessian

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: